<h1>ספר המצות לרמב"ם — לאוין קס"ט—ק"ע</h1>
<h2>דף קכב.</h2>
והמצוה הקס"ט היא שהזהיר כל שבט לוי מקחת חלק בארץ ישראל והוא אמרו ית' (שופטי' י"ח) לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל. והמצוה הק"ע היא שהזהיר כל שבט לוי גם כן מקחת חלק בבזה שיבוזו כשיכבשו ארץ ישראל והוא אמרו ית' לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה. ולשון ספרי חלק בבזה ונחלה בארץ. ויש לך שתקשה עלי ותאמר בעבור מה מנית שני אלו הענינים שתי מצות והם האזהרה מקחת חלק בארץ והאזהרה מקחת חלק בבזה ושניהם בלאו אחד וזה לא שבכללות שהקדמת (שרש ט') שהוא ימנה בלאו אחד. דע אתה המקשה שכבר נתחלק זה הלאו באמרו (שם) ונחלה לא יהיה לו. הנה כבר הגיעו שני לאוין בשני שמות. אחד מהם לא יהיה לכהנים הלויים חלק והיא האזהרה מקחת חלק בשלל העיר. והשני ונחלה לא יהיה לו והוא האזהרה מקחת חלק בארץ. וכבר נכפלה האזהרה משני אלו הענינים בעצמם בכהנים והוא אמרו ית' לאהרן (ס"פ קרח) בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם. ובא הפירוש גם כן (ספרי) בארצם לא תנחל בשעת חלוק הארץ וחלק לא יהיה לך בתוכם בבזה. ואולי אתה תחשוב שאלו השני לאוין הנזכרים בכהנים שתי מצות ולפיכך ראוי למנותם, דע כי כשבאה האזהרה בכלל לכל שבט לוי הנה כבר נכנסו הכהנים בכלל ואמנם נכפל בכהנים לחזוק. וכן כל מה שדומה לזה מן הכלל והפרט אמנם נכפל לחזוק (עי' עמ' קנ"ג וש"נ) או להשלים הדין (ערמב"ן ל"ת ש"ח וש"נ) כשלא יהיה הדין שלם מן האזהרה האחת. ואילו מנינו אמרו לאהרן בארצם לא תנחל ונחלה לא יהיה לך בתוכם תוספת על אמרו לא יהיה לכהנים הלויים וכו' הנה היה מתחייב גם כן לפי זה ההקש בעצמו שנמנה איסור הגרושה והחללה והזונה על כהן גדול בשלשה לאוין חוץ מהשלשה לאוין (קנ"ח—ס') שבאו בכל כהן בכלל בין גדול בין הדיוט. ואם יאמר אומר כי כן גם כן יהיה ראוי שימנו, הנה נאמר לו כי בהכרח יהיה כהן גדול בגרושה חייב שתים, אחת משום שהוא כהן והגרושה אסורה עליו ושנית משום שהוא כהן גדול והיא גם כן אסורה עליו בלאו אחר, וכבר התבאר בגמר קדושין (ע"ז.) שאינו חייב אלא אחת. הנה כבר התאמת שהאזהרה שהיא בכלל לבד היא שתמנה ומה שיבא באותו הענין בעצמו אזהרה אחרת על הייחוד אמנם הוא ללמד משפט מן המשפטים או להשלים הדין כמו שבארנו במצות קס"ה מאלו המצות. ומזה המין בעצמו האזהרה שהזהיר הכהנים (ר"פ אמור) לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת. ואלו השלשה לאוין בעצמם כבר קדמו לכל ישראל בכלל ואמר (קדושים י"ט) לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית, ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת (ראה י"ד), ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם (קדושים י"ט). ואולם נכפלו בכהנים להשלים הדין לבד כמו שהתבאר בסוף מכות (כ'.) כשבארו משפטי אלו השלש מצות. ואילו היו לאוין מיוחדים בכהנים ולא יהיו להשלים דין אבל מצות בעצמן היה הכהן חייב על כל מעשה מהם שתי מלקיות, מצד שהוא ישראל ומצד שהוא כהן, ואין הענין כן, אבל מלקות אחד לבד כשאר ישראל כמו שהתבאר במקומו (על"ת מ"ד—ה' ולק' קע"א). והבין זה השרש ושמרהו.
